קורות חיים
בן סימי ומאיר. מיכאל (מיקי) נולד במרוקו ביום ז' באדר ב' תשכ"ב (13.3.1962). ילד חמישי במשפחה שבה שמונה ילדים, אח של יעקב, יהודה, אלברט, דוד, פיבי, אלי ושרה.
בתשכ"ג (1963), כשהיה מיקי בן כשנה, עלתה המשפחה לישראל. כאן מיקי גדל והתחנך.
ביום 5.8.1980 התגייס מיקי לצה"ל. הוא החל שירותו כמדריך נוער בחיל החינוך. משסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע. מיקי הוכשר כנגד משמעת בחיל שלישות ושירת בבסיסי הגדנ"ע ובגלי צה"ל.
מיקי נשא לאישה את ציונה ובני הזוג הקימו את ביתם בראשון לציון. במחצית 1992 נולד אור-מאיר, ב-1995 נולדה טל ובשנת 2000 נולד מתן-אברהם.
בשנת 1991 החל מיקי לשרת כרס"ר של גלי צה"ל. הוא שירת במקום שלוש-עשרה שנים, עד מחצית 2004, במהלכן חינך למשמעת כתבים רבים בדרכו הייחודית וזכה בכינוי "הרס"ר המיתולוגי".
לפני מעברו לתפקידו הבא, רס"ר במפקדת קצין חינוך ראשי של צה"ל, סיפר מיקי על המורכבות בעבודה מול עיתונאים: "באתי מצבא אמיתי. הייתי אחראי על המשמעת בבסיסי גדנ"ע. פתאום הגעתי לגל"צ והכול כל-כך שונה, מורכב. האוכלוסייה המעורבת, חלק אזרחים, חלק חיילים, חלק אזרחים עובדי צה"ל. גם החיילים הם לא חיילים רגילים ... פתאום בא אליך רזי ברקאי ושואל מה פתאום אתה רוצה לקחת את המפיק של התוכנית שלו לשבועיים אבטחת יישובים. או שמגיעה אורלי יניב, האחראית על הקריינים, ומזהירה שאם תיקח את אחד הקריינים שלה – לא יהיה מי שיקריא מבזקים. זה מצב עדין. אלה לא חיילים שלך, שכפופים לך משמעתית. אלה אזרחים, אנשי תקשורת מכובדים. מעניינות אותם תורנויות צבאיות? אותם מעניין לשדר את התוכנית, לעשות את העבודה שלהם, ולצורך כך הם צריכים את החיילים האלה לצדם".
מיקי לא ויתר, והחל להטמיע את המשמעת הצבאית בתחנת הרדיו. יותר מכול מעידה על הצלחתו העובדה שב-2004 זכתה התחנה במקום הראשון בחיל החינוך בנושא המשמעת.
תיאר הכתב אור הלר: "מיקי היה מרתק אותי על ימין ועל שמאל, כאילו אין מחר. שבועות שלמים גרתי בבניין גל"צ ביפו. הוא ניסה לעשות צבא ביחידה הכי לא צבאית בצה"ל. אני זוכר אותו עושה מארבים ליליים, מגיע בשעות הלילה לתחנה, כדי לבדוק מי לא לובש מדים. היה לנו נוהל 'אזעקת מיקי', ובכל פעם שהוא הגיע, כולם ננעלו בשירותים הכי קרובים ..."
סיון רהב מאיר, עיתונאית, סיפרה: "כשהגעתי לגלי צה"ל ב-2005, מיקי כבר היה מותג, רס"ר מיתולוגי ... מיקי ידע, בתבונה רבה, להיות רס"ר אמיתי, אבל גם להבין שאנחנו בגלי צה"ל. מצד אחד הוא שמר על סדר וניקיון ועל הופעה תקנית של החיילים, אבל מצד שני ידע היטב שזו מין בועה".
סיפרה תמר איש שלום, ששירתה כעיתונאית בגלי צה"ל בתקופתו של מיקי: "למיקי הייתה יכולת נדירה לנזוף בך בחומרה, ובאותו זמן מאחרי המבט הכועס לשדר חיוך מוצנע, אבהי".
לאורך השנים לקח מיקי חלק גם בתשדירים ובתסכיתים שונים. "תמיד כשהיו צריכים לתשדירים קול סמכותי, החיילים היו פונים אליי. כששומעים מישהו אומר 'חייל, שתה מים', או 'אל תיסע בטרמפים', זה הקול שלי", סיפר. והוסיף מיקי: "אני פשוט 'מכור' לגל"צ, אצלי במכונית אני שומע רק גל"צ. גם לש"ג בתחנה אישרתי לשמוע רדיו בתנאי שהוא שומע גל"צ. או זה, או שאין רדיו. אותו דבר במטבח בתחנה. אשתי והילדים יודעים שאצלנו לא שומעים משהו אחר".
כשמיקי סיים את תפקידו בגלי צה"ל סיפר אבי בניהו, מפקד התחנה, אשר העניק לו את פרס מפקד גל"צ: "מיקי היה הרבה יותר מרס"ר בסיס. גל"צ היא חלון הראווה של הצבא. מסתכלים עלינו בזכוכית מגדלת. בגלל המורכבות הזו צריך בתפקיד של מיקי לפעול בתבונה וברגישות לצד נוקשות. אגרוף פלדה בכפפת משי. כזה הוא היה".
רב-נגד מיכאל (מיקי) גבאי נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' באייר תשע"ב (30.4.2012), אחרי מחלה. בן חמישים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אישה, שני בנים ובת, חמישה אחים ושתי אחיות.
תת-אלוף אלי שרמייסטר, קצין חינוך ראשי, ספד למיקי: "ידו הייתה בכול, לא הלין על קושי או מחסור, נרתם לכל משימה ורתם אחרים, עמד בכל אתגר והציב אתגרים, ברוח טובה ובנשמה יתרה. נכח בכל אירוע, הוביל כל טקס, טיפח את נגדי החיל, יזם פעילויות, חנך והדריך, ובעיקר אהב את השירות ואת האנשים - חיילים כמפקדים".
לזכרו של מיקי הופק ספר "זוכרים את מיקי", ונערך ערב הנצחה שכותרתו "לאסוף חיוכים", אשר הופק על ידי מפקדת קצין חינוך ראשי.