תפריט נגישות

סמ"ר יבגני טימופייב ז"ל

יבגני טימופייב
בן 20 בנפלו
בן אנה ואולג
נולד בקזחסטן
ביום כ"ח בניסן תשמ"ו, 7.5.1986
התגייס ב-3.8.2004
שרת בחיל הנדסה
יחידה: גד' המחץ
 
נפל בקרב
בי"ט באב תשס"ו, 13/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: קנטרה
באזור דרום לבנון
מקום קבורה: ראשון לציון
חלקה: 9, שורה: 1, קבר: 5.
הותיר: הורים ואח - יורי

קורות חיים

בן אנה ואולג. נולד ביום כ"ח בניסן תשמ"ו(7.5.1986) בקזחסטן, ברית המועצות לשעבר. אח ליורי.



יבגני - ז'ניה בפי אמו - היה ילד חמוד ולבבי. מצב רוחו היה עליז תמיד, ונעים היה לשהות במחיצתו. נראה כי רצה להספיק הכול בזמן קצר: הוא החל לדבר בגיל מוקדם מאוד, וכבר בגיל שנה הוציא מפיו משפטים שלמים. גם ללכת התחיל מוקדם, כבר בגיל עשרה חודשים, כמו אצה לו הדרך.



יבגני החל את לימודיו בבית ספר יסודי בעיר מגוריו שבקזחסטן. הוא שפע שמחת חיים וריכז סביבו חברים רבים. לעתים היה נדמה כי הוא נקרע בין הרצון להיות עם החברים, ובה בעת לעשות גם דברים אחרים. כך או כך, ניכר ביבגני כי הוא מתקשה לשבת במקום אחד למשך יותר מדקה, ולא אחת, בשל המהירות שבה פעל, נחבל ונפצע. כך, למשל, שבר את אחת מידיו פעמיים!



תחביביו העיקריים של יבגני היו בילוי עם חברים, האזנה למוזיקה אלקטרונית ולרוק כבד, וקריאת ספרים. כחובב מדע בדיוני הושפע מאוד מהספר "להיות דרקון" של הסופר הרוסי פאבל שומילוב - סיפור על דרקון בשם "אפא" שהגיע לעולם של ימינו מפלנטה אחרת ומימד זמן אחר במנהרת הזמן. התקופה שבה חי אפא - ימי הביניים - הייתה קשה וחשוכה וחייו היו נתונים תחת איום מתמיד. משהתברר כי נותרו לו שנים ספורות לחיות בטרם יהרגו אותו, הפך את עצמו לדרקון בעל תכונות אנושיות ומוח אנושי, והחליט להקדיש את עצמו למען האנושות. את העזרה לבני האדם ביקש לספק בעזרת האמצעים הטכנולוגיים הקיימים, ובזכות עובדת היותו דרקון בלתי מזוהה, בעל עוצמות חזקות.



השפעתו של הספר "להיות דרקון" על יבגני הייתה עזה כל כך, והזדהותו עם התכנים כה רבה, עד שהדביק לעצמו את הכינוי "אפא", וכינוי זה המשיך ללוותו בשנים הבאות.



בהיותו רך בשנים עזב אביו של יבגני את המשפחה, ואמו גידלה את שני האחים לבדה. יבגני שפע אהבה והערכה אל האם ועד יומו האחרון דאג לה מאוד. את אחיו יורי - המבוגר ממנו בתשע שנים - העריץ, וניסה לחקותו בכול. מערכת היחסים בין השניים הייתה יוצאת דופן ומיוחדת במינה - יורי שימש ליבגני חבר, אח וגם אב, והשניים בילו הרבה יחד. יבגני נהג לקרוא ליורי "אחי", במקום לנקוב בשמו.



בחורף 2000 עלה יבגני לארץ עם אמו, שנה לאחר עלייתו ארצה של יורי. יורי שנלחם בצ'צ'ניה כחייל בצבא הרוסי ידע את טעמה המר של המלחמה, וגמר אומר למנוע מאחיו את הסבל שחווה בעצמו. "המלחמה הייתה כל כך נוראית," סיפר יורי, "שכשחזרתי החלטתי לא לתת לאחי להילחם כמוני בצבא הרוסי, והבאתי אותו לישראל.

"

המשפחה השתקעה תחילה באשדוד, שם נכנס יבגני ללמוד בכיתה ז'. את כיתות ח'-י"ב עשה בכפר הנוער "כנות" שבשפלה - בית ספר חקלאי השייך לזרם החינוך ההתיישבותי, וסיים את לימודיו במגמת מחשבים ומתמטיקה.



יבגני אהב את ישראל מהרגע הראשון, ראה בה את ביתו הטבעי וקיבל אותה עם כל יתרונותיה וחסרונותיה. את השפה העברית למד במהירות, רכש חברים רבים והיה חביב הבנות. אהוב היה על כל בני המשפחה, החברים, הקרובים והשכנים. הוא לא התגעגע לרוסיה ולא דיבר על חייו הקודמים כלל, כאילו ניתק לגמרי את הקשר עם העבר. מספרת אנה, אמו: "יבגני היה אדם שמח וחברותי מאוד.

בביתנו תמיד היו הרבה חברים שלו. בכל מקום שבו נמצא יבגני התנגנה מוזיקה ונשמע צחוק."

יבגני הקדיש זמן רב למחשב, אהב את העיסוק בו ואת כל הקשור בו, ובכלל - גילה משיכה למכניקה ולתחומים טכניים. בשנות התבגרותו התעניין מאוד בכלי רכב, ובמיוחד בטרקטורים.

"הוא היה מסוגל לדבר עליהם במשך שעות," מספרת אמו. היה ברור ליבגני כי ישרת כחייל קרבי, ושאיפתו הייתה לשמש מפעיל דחפור. לאמו לא היה קל עם ההחלטה, אך יבגני היה נחוש בדעתו, והיא כיבדה את רצונו.

עם גיוסו, ב-3.8.2004, הוצב יבגני בחיל ההנדסה והחל במסלול ההכשרה כמפעיל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). בסיומו שובץ בגדוד - "המחץ", ושירת כמפעיל דחפור מסוג 9-D, בדיוק כפי שרצה. הוא הרבה לשתף את אחיו בחוויות מעולמו הצבאי, אך חסך את הפרטים המדאיגים מאמו, שלא ידעה מנוחה מאז התגייס. מספר יורי: "יבגני חיכה בקוצר רוח להתגייס לצבא. מהיום הראשון הוא רצה שירות קרבי.

הוא היה חייל אמיתי, אהב את הצבא ואת מה שעשה ורצה לחתום קבע, אבל מרוב דאגה לאימא החליט לוותר על קריירה צבאית." בכל תקופת שירותו נהג יבגני לדבר עם אמו מדי יום ביומו, וניסה להרגיע את חששותיה. באחת ההזדמנויות טרח והביאה לביקור בבסיס, שם הראה לה את הכלי הגדול והמרשים שהפעיל. "הוא מעולם לא אמר שהוא פוחד ממשהו," מציינת האם.



יבגני היה אהוד מאוד על חבריו בפלוגה. אלה מספרים על הבחור המצחיק שהיה "גבר שנראה כמו ילד", ש"מצא הומור דק בכל סיטואציה", וש"הייתה בו הרבה אופטימיות."

את חופשותיו הקצרות ניצל יבגני לבילויים עם חבריו הרבים, עם חברתו אירנה, ומעל לכול - עם אחיו האהוב. מספרת אנה: "בכל מקום שאליו הגיע יבגני הוא הרגיש את עצמו בבית. לפעמים היו החברים מגיעים אליו בערב. מהחדר היו נשמעים קולות של מוזיקה ושל שיחות, ובבוקר, כשבאתי להציץ, ראיתי ארבעה-חמישה אנשים שנשארו ללון."

קשריו החברתיים של יבגני חצו עדות ומגזרים - היו לו חברים ממוצא רוסי, חברים ילידי הארץ, וגם יוצאי אתיופיה. "יבגני אהב מאוד להיות במרכז העניינים, לשיר, לרקוד. לפעמים הייתי מתקשרת אליו לצבא ושומעת איך הוא משתובב עם החבר'ה...", אומרת אנה.



חלומו של יבגני היה ללמוד מחשבים באוניברסיטה, והוא אף הקים אתר אינטרנט לפלוגה שבו פרסמו החברים שירים וסיפורים מההווי שלהם. היו לו תכניות רבות לעתיד, ובכל אחת מהן כלל גם את אמו. הוא תכנן לקחתה לטיולים: בחורף - להרים, כדי שתראה שלג, ובקיץ - לאילת, שלא הייתה בה מעולם. יבגני קיווה כי ימצא עבודה מכניסה, כך שיוכל לבנות את חייו, אך גם להבטיח את עתידה הכלכלי של אמו.



כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יבגני עם גדודו ללבנון. חבריו לפלוגה נזכרים: "טרם המלחמה בלבנון נלחמנו בעזה. ערב לפני שהקפיצו אותנו ללבנון, עשינו 'על האש'. יבגני פשט את המדים והתלבש במיטב מחלצותיו, והתעקש לצלם אותנו למזכרת."

עם סמל המחלקה, שנשאר עוד כמה ימים בשטח ישראל, סיכם יבגני כי יתקשר לאמו פעמיים ביום ויעדכנה על מצבו, מתוך ידיעה כי דאגתה גדולה.

סמל-ראשון יבגני טימופייב נפל בקרב בדרום לבנון ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), והוא בן עשרים. שעות אחדות לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה, נע יבגני בדחפור ה-9-D בגזרת רכס רמים, באזור הכפר קנטרה שבגזרה המזרחית, מפלס את הדרך ממטענים ופותח צירי תנועה לכוחות הלוחמים. טיל נגד טנקים שירה החזבאללה פגע פגיעה ישירה בדחפור, ויבגני נהרג במקום. עמו נפל סמל-ראשון (מיל') דוד עמר.

במותם עלה מספר חללי צה"ל במלחמה למאה ושמונה-עשר.

סיפרה אמו של יבגני בכאב: "ביום חמישי האחרון צלצל אליי יבגני וסיפר לי שהוא נלחם בלבנון יחד עם חבריו לגדוד. הוא ביקש שלא אדאג. 'אימא,' אמר, 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר.'" יבגני, מספרת האם, הבטיח כי הבולדוזר שהוא מפעיל משוריין היטב, וכי שום סכנה אינה נשקפת לו. "תבטיח לי שלא תצא ממנו," ביקשה, ויבגני הבטיח.

סיפרו החברים: "כשנודע לנו שאנחנו עולים ללבנון, התגנב החשש אל לבנו, אבל איש לא העז להפגין את פחדיו. לא היה לנו ספק באשר ליכולתו החד-משמעית של טיל הסאגר, כמו זה שפגע בתא הנהג שבו ישב יבגני."



יבגני שהספיק לחיות שני עשורים בלבד הותיר אהבות וידידויות רבות, אך בעיקר תכניות וחלומות שביקש לגעת בהם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, מותיר אחריו אם ואח - משפחה מיותמת עם כאב שאינו מוצא נוחם. "יבגני היה גבר בעל נפש של ילד נלהב," כתבה אמו. "כואב לי מאוד לכתוב 'היה', כי בשבילי הוא קיים ותמיד יהיה הבן הקטן שלי."



באפריל 2007, ערב יום הזיכרון תשס"ז, התראיינה אמו של יבגני לעיתון "ידיעות אחרונות" וסיפרה על בנה:

"ז'ניה מאוד רצה ללכת לקרבי. יש את זה לחבר'ה שלנו, הם רוצים להיות גברים. אולי בגלל זה הם גם נהרגים הרבה, בגלל שהם דוהרים קדימה, ואולי הם גם לא תמיד זהירים. ז'ניה היה מאוד גאה כשלקחו אותו להנדסה קרבית. אני לא רציתי לסרב לו כי הוא הרגיש בישראל כמו בבית, כאילו תמיד היה פה. ... גם אחרי מה שקרה לא הצטערתי שעלינו לישראל. גידלתי שני ילדים לבד, ואם היו לוקחים אותו לצבא שם, אני לא בטוחה שאם היה קורה לו משהו המפקד שלו בכלל היה טורח להגיע ולהגיד לי משהו. פה המדינה מתייחסת לחיילים בצורה שנותנת לך להרגיש שהם שווים משהו. ... היו לז'ניה חברים מדהימים ומפקדים שהוא העריץ. הוא ידע שמעריכים אותו ושמח שהוא לומד לעשות משהו. ...



לפעמים שואלים אותי אם זה לא מרגיז שז'ניה נפל ממש בסוף המלחמה, ואני עונה - האם לאימהות שבניהם נפלו בתחילת המלחמה קל יותר?..."

יבגני הונצח בפרויקט "רוכבים בשביל ישראל" - "דרך ההנצחה חובק ישראל" - מסע אופניים לזכרם ולהנצחתם של חללי מלחמת לבנון השנייה, ביוזמת אתר האינטרנט "דבוקה - טבע של רוכבים", עמותת "ארץ נהדרת" וקבוצת רוכבי השטח הסיירים.

קטע המסע שהוקדש ליבגני היה חמישים וחמישה הקילומטרים שבין צומת שוקת לערד. מסכמת אמו: "בשום מדינה בעולם לא אוהבים חיילים כמו שאוהבים כאן, ובשום מקום לא זוכרים אותם כמו שזוכרים כאן."







בניית אתרים: