* מידע נוסף
תפריט נגישות

סמ"ר יונתן עברון ז"ל

דברים לזכרו

אתי - מרוץ הלפיד

למנהל ביה"ס ,לצוות המורים והמורות ולתלמידים
שעזרו לנו לקיים את היום המיוחד הזה עבורנו ועבור יוני.

הוכחתם לנו שוב ,כפי שהוכחתם לנו בעבר,

מדוע התלמידים אהבו כל כך את בית-הספר.

הוכחתם לנו שבוגרי ביה"ס לא נשכחים ושאתם מלווים אותם גם בהמשך החיים.

הוכחתם לנו שהמורים וצוות ביה"ס הם לא רק מורי-דרך לחיים, אלא חברים הכואבים יחד עמנו את כאב הפרידה.

תודה מיוחדת לך, יאיר, מחנך הכיתה האהוב, האחד היחיד והמיוחד.

תודה על החיבוק שחיבקת אותנו ואת תלמידך בימים אלה,

תודה על שחלקת איתנו את הכאב ושהיית משענת לנו ולתלמידיך כדי שנוכל להתמודד עם גודל האסון.

אנו יודעים עד כמה אוהבים ,מעריכים ומוקירים אותך תלמידיך ועד כמה היה יוני קרוב לליבך,

ולבסוף אני רוצה לומר כמה מילים לך, יוני,

הוריך נתנו לך את השם - יונתן

ואנו וחבריך נהנינו לקרוא לך ,יוני,

ואתה עם הצניעות והפשטות שלך - לא עשית מזה עניין כמו שלא עשית עניין משום דבר.

הגעת לישראל בגיל העשרה, היישר לחטיבת הביניים ומן היום הראשון היה ברור שגם אם לא גדלת כאן היית מלח הארץ שלנו.

ניחנת בכל אותן מידות ותכונות אופי של יופי חיצוני ופנימי, שכל אם בישראל הייתה גאה בבן שכזה, ואימך, שלימים הכרתי אותה, אכן הייתה גאה בך.

היית גאווה לא רק למשפחתך, שכה אהבה וחיבקה אותך, אלא גם לביה"ס ולחברים הרבים שהקיפו אותך.

ידעת להסביר את דעותיך, אך ידעת גם להקשיב!

ידעת לתת, אך ידעת גם לקבל!

ידעת להיות נחוש, אך גם רגיש!

התחברת אל כולנו: גם אל בני גילך, גם למבוגרים שבנו וגם לילדים הקטנים שתמיד אהבו להסתובב סביבך.

ידעת לתת תשומת לב לכולם ואת ההרגשה הכי טובה בעולם, והכל ללא התנשאות ובחיוך הביישני שלך שכה התאים לאישיות המיוחדת שלך.

היה ברור לנו שגם בצבא תמצה את כל יכולותיך ואכן עשית זאת באומץ בנחישות ובלא מילת תלונה אחת.

כי "מישהו צריך לעשות את זה" כך אמרת לי

וה"מישהו" שניתן לסמוך עליו - היית אתה.

אהבת גם את החיים יוני, והחיים אהבו אותך, זכית לאהוב ואהבת ואנו זכינו לאהוב אותך, במעט השנים שחיית הספקת דברים שאנשים אינם מספיקים בחיים מלאים
והנה, בלילה אחד, בגלל כדור מיותר אחד, נקטפת מאיתנו בבת-אחת!

נכון שמבחינה לאומית-זו הייתה גבורתך

אך לנו נלקחת באמצע פריחתך.

ומאז חלפו מספר חודשים והזמן כמו עצר מלכת , הדבר אינו נתפס....

הדמעות יבשו אך הלב עדיין מדמם. נדמה כאילו רק אתמול עוד שוחחנו וצחקנו...

ומדי פעם אתה כאילו עומד מולנו או מגיח בחלומותינו,

כן, דמותך מעולם לא נפרדה ולא תיפרד מאיתנו.

אתה חסר לנו, יוני,

הזמן אינו תרופה לגעגוע.

אנו ממשיכים בחיינו, עובדים, לומדים, מבלים, סוחבים את עגלת החיים, אך עצובים,

שום דבר כבר אינו כמו קודם

אולי האמונה היא סוג של מרגוע לנפש המאמינים,

אולי יהיה לנו קל יותר אם נדע ונאמין שאתה יושב שם במרומים ומסתכל עלינו ממרום שבתך,
כי מגיע לך מקום שכזה

ולו רק יכולתי להביע משאלה, הייתי מבקשת שתיתן לנו סימן-חיים ותראה עד כמה פה כולנו מתגעגעים, כואבים, אוהבים, ולחיבוק אחד נוסף.

אנו מבטיחים לך שנמשיך להיות יחד...


אתי רוטלוי, חברת המשפחה, מרוץ הלפיד, מקווה ישראל, 28.4.2006

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה