לוס אנג'לס, ערב חג הסוכות, תשי"ב 1952
שלום, משפחת ברזילי היקירה!
שוב חלפה שנה ונתווספה לתקופה של ארבע שנים מאז שוכלתם, ארבע שנים מאז הלך אביב. וכשאתה חושב על זה, נדמה לך שזה לא יתכן. הן זה קרה רק אתמול. כל אותה פרשת הלילה ההוא ולילות אחרים שכמותו חרותה בזכרונך עמוק, עד כי אינך מוכן להסכים עם העובדה, שהמציאות שאופפת אותך רחוקה כל כך מאותה תקופה עד שלמעשה אין בינהם כל קשר. כן, בשבילך זו היתה רק פרשה חולפת, אולם בשביל אביב זה היה הסוף.
תסלחו לי, אם דברי סתומים. אינני יכול להתגבר על עצמי. אני כותב לכם, לא משום שאני חושב שזה תפקידי, אלא משום שברצוני שתדעו שזכר אביב עוד חרות בלבבי. לא הכרתיכם לפני נפול אביב, ומשום כך לא הספקנו להתקרב ולהכיר זה את זה. הרגשתי היא, שעכשיו התרחקתי מכם יותר מתמיד. אינני נמצא בארץ. ולא רק שאינני בקי בנעשה בה ובתמורות שחלו, אלא שגם קשרי עם הארץ הולכים ומתרופפים. אל תבינו אותי שלא כראוי - איני רומז בזה על כך שנוחות החיים באמריקה קוסמת לי עד כדי כך שארצה להישאר כאן ולשכוח את הארץ. כוונתי היא, שחיי היום-יומיים כאן גוזלים את כל זמני ומחשבתי עד שלא נשאר בי מקום לחיות את חיי הארץ. קצב החיים באמריקה הוא מהיר ומטמטם. הכל סובב פה סביב ציר אחד - כסף. זהו קנה המידה שלפיו שופטים את האדם, וזהו האמצעי היחידי שבעזרתו אפשר להשיג משהו. דרך החיים פה, היא כה שטחית עד שהנושא היחידי, שאתה צריך לחשוב עליו הוא - הכסף. על כל השאר חושבים כבר בשבילך.
אינני יודע באיזו מידה התגשמו האידיאלים שלמענם נלחמנו - אותם האידיאלים שלא יכולנו לבטא במלים או לנסחם כראוי, אולם הרגשנו אותם טוב בלב.
אני מרגיש, שחובתי היא לא רק להתייחד עמכם ביום אבלכם, אלא, מה שיותר חשוב, להבטיח לכם, שעוד מצויים בי כל אותם רעיונות והדרכים שדמותו של אביב מסמלת לי אותם. אני יודע שדברי מופשטים, אולם זאת עליכם לדעת, אביב הוא בשבילי סמל הטוהר, הנאמנות וההקרבה. אני גאה על שזכיתי להיות חברו. אביב ושכמותו אינם זוכים להוקרת החברה או ההיסטוריה, אולם הם שמביאים קידמה לעולם
שלכם עדי.
מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח