יום-יום הייתי רואה אותו גורר רגליו על פני הרחוב באטיות מרובה. חבריו אצו-רצו בחפזה, והא שרך דרכו לאט. חבריו שחקו שטופי-חדווה בכדור והוא ישב בצד. רואה, מביט... תמיד רק רואה ומביט.
יש, ובהתבוננו במשחק היה חש בסכנה שבה נתון אחד המשחקים (רק הוא בעצמו בלבד הבחין בדבר) וכמעצמן נעו רגליו, כרוצות לרוץ לעזרתו.
יום אחד בא לחבריו כשכדור בידיו.כדור-רגל חדש. הכל סבוהו ובחנו בעינהם, את הכדור שריח-עור טרי נודף ממנו והרעיפו מבט ידידותי על המחזיק בו. מיד הבחין בדבר, הוא, הרגיל לפגוש מבטים מלוכסנים בלעג, ובעיניו ניצת ברק נצחון. נצחון על החברה הלועגת לו הרבה, החיה את חייה השזורים אור וזוהר ללא התחשבות בו, היוצאת לטיולים ולמסעות בלעדיו ושעתה נתונה היא לחסדו, בעל המום.
הוא מסר להם את הכדור, ובעצמו ישב והתבונן. הם שיחקו בכדורו והוא, בעל הכדור, ניתן לו לצפות ותו לא.
אמש ראיתיו רוכב על החמור, צוהל ומאושר. עתה ערך תחרויות מירוץ עם חביריו. עתה עמד מזומן למלא שליחויות למכביר. בזה אמר לפצות את אותם הימים הרבים בהם גרר רגליו על פני הרחוב באטיות מרובה...
מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח