חנוך, קשה לי מאוד שאני בתור אם צריכה לכתוב ליום השנה למותך. זוכרת אני איך נולדת. תינוק ככל התינוקות ארוך ורזה. בן חצי שנה היית יפהפה ומשקלך היה כמשקלו של ילד בן שנה.
זוכרת אני אותך כתינוק וילד בריא כל כך. בבית הספר תלמיד טוב היית. המורים טענו תמיד שאינך נותן את מה שיכול היית לתת, שיכול אתה להצטיין, אבל, לא רצית בזה. אהבת להקדיש יותר זמן לספורט.
פה בין הילדים משחק היית תמיד עם מבוגרים ממך ותמיד הראשון במשחקים.
לא היתה לך משיכה מיוחדת לחקלאות, אבל אהבת את ההווי והחברה בפנימיה. היה לך קשה בבית הספר החקלאי. היית עובד תמיד למעלה משהוטל עליך, המורים נהגו למסור כל עבודה מסובכת ואחראית לך משום שמלאת אותה על הצד היותר טוב.
חנוך, בחרת בחיים קשים, ולכן היו לך שנים קשות, מלאות עבודה ופעילות. אהבת את החיים כמות שהם.
כולם נהגו לומר שאתה בחור יפה, אבל בשבילי טוב היית ונחמד, נכון לעזור לי בכל שטח, תמיד ספרת לי כל מעשיך ומחשבותיך, לא הסתרת ממני דבר. זוכרת אני שעות נפלאות בהן היינו יושבים יחד ואתה רוקם את תכניותיך לעתיד יפה. ציפיתי בכיליון עיניים לרגע שתבוא הביתה וראיתי כל תכניותיך וחלומותיך כאילו נתגשמו כבר.
אבל הגורל המר רצה אחרת. עכשיו שוכבת אני בלילות ערה ומחכה שתבוא, כמו תמיד. זוכרת אני כיצד יורדת הייתי ממיטתי בשעות המאוחרות של הלילה, מגישה לך משקה והשיחה היתה קולחת.
כאשר היית בא הביתה מביא היית אתך את השמחה בכבודה ובעצמה, הרבה חברים באים היו אתך. עכשיו הבית ריק ועצוב בכל פינה - כאילו הכל נגמר.
חנוך'לה, היה לך דוד יהודה שאהב אותך מאד ולא יכול היה להשלים עם הגורל המר הזה, כעבור שלושה שבועות נפטר.
בת דודתך איריס שאת כל שנות ילדותך בילית אתה, גדלה אתך כאחות ממש, הלכה לחופה באותו יום ממש בו הובילו אותך בדרכך האחרונה.
חנוך'לה, עברה כמעט שנה מאז, ואני עדיין לא השלמתי ואיני רוצה להאמין בזה, בשבילי זה עדיין כחלום. בשבילי אתה עוד חי ואני עדיין מחכה לרגע שתבוא.
אומרים כולם שזהו הגורל ומוכרחים להשלים עמו ולהמשיך לחיות, אבל איך עושים זאת אינני יודעת.
לעולם לא אוכל להשלים עם זאת. אני מחכה ואחכה כל ימי.
אמא שלך