תפריט נגישות

סגן דודו לוי ז"ל

דודו אהובי


דודו אהובי

היית השמש של חיי, ובמשך 32 שנים חגתי סביבך ככוכב לכת.
גם כעת בהעדרך, אתה קיים בעולמי הרגשי כציר חיי.
ביוני 1974, ראיון עיתונאי עמי הסתיים במילים: "השאיפה שלי היא לא לזכות בקריירה כמו לזכות באושר (אושר באות א' כמובן), הכי חשוב לי להיות מאושרת עם דודו.
בשביל זה אני חיה. כולי שלו. "ובאמת קראת לי 'עדנה שלי'".
היינו שותפים לגידול ילדינו האהובים שלהבת ונרי, והיינו חברים בלב ובנפש.
נהגנו זה בזה באמון מוחלט וזכינו באהבה שהלכה והשתבחה עם השנים.
הענקנו זה לזה אוזן קשבת, ייעוץ, תמיכה והיינו חוף המבטחים אחד בעבור השני.
כעת, בלעדיך דודו יקר, זה אומר לכאוב את אובדן חייך שנגדעו באחת ואת כל אשר לא הספקת ולבכות את תחושת הייתמות שאופפת את ילדינו ואותי.
שוב אינני יכולה להניח ראשי על חזך, להצטנף בחיבוקך העוטף, החם והמגונן ולדעת שדבר רע לא יאונה לי.
זה אומר לשאת עמי את הטלפון הנייד בעוזבי את הבית, מבלי לקבל ממך שיחת טלפון כעבור 5 דקות, בה אתה אומר שאתה אוהב אותי וכבר מתגעגע.
זה לחנוק דמעה בסופרמרקט כשהיד כמעט מושטת לעבר מיצרך שהייתי נוהגת לקנות בעבורך במשך שנים רבות.
זה לשמוע באקראי שיר שאהבת ולהשתנק, או להימנע מלבשל מאכל שאהבת כי הלב נחמץ על שאתה כבר אינך יכול לאוכלו.
זה להושיט אלייך יד מלטפת תוך כדי שינה ולהתעורר לתוך הסיוט.
חידלון אין סופי מהשכימי בבוקר, בעלותי על יצועי בלילה ותוך כדי שינה. הזמן שחולף אינו מהווה ארוכה למכאוב, לא לי ולא לילדינו. לבנו שותת דם.
מעולם לא הצעת לי נישואין. זה היה כל כך ברור ביננו שאפילו לא טרחנו לדבר על כך. פעם, פשוט הצגת אותי בפני מכר שלך ואמרת לו: "תכיר את אשתי לעתיד".
נישאנו בצניעות ומעולם לא חגגנו ימי נישואין בצורה ראוותנית כדי להפגין את אהבתנו, אך כל כך אהבנו.
מעולם, אבל מעולם לא שקלנו ולו לרגע, אפשרות של גירושין, כי תמיד ידענו שנועדנו זה לזה ושביחד נזדקן.
היית עבורי עמוד האש אחריו הלכתי במשך 32 שנים.
כאשר הזמנת אותי בשנת 1973 לחיות איתך במושב גאה, גרנו במשך למעלה משנה בבית ישן שיועד להריסה, בו היו בחצר תאי שירותים פרימיטיביים ומקלחת עם מים קרים בלבד.
אחרי מלחמת יום כיפור שרתת בסיני וכשגעגועי התגברו, נסעתי אליך לרפידים בהסכמת מפקדיך, וישנתי עמך באוהל שלא מנע מסופות החול לחדור לתוכו.
כאשר שרתת בצבא קבע, בסופי שבוע בהם היית קצין תורן בבסיס גוש עציון, הצטרפתי אליך (ברשות המפקד כמובן).
אף בניגריה, פעמים רבות העדפתי לשהות עמך באתרי העבודה שבמעבה הג'ונגלים, במקום להמתין לך בבית, ונדמה לי שהייתי האישה היחידה שעשתה זאת.
כך התרגלתי ללכת באשר תלך. כעת אינני יודעת אנה אני באה. אומנם יש בידי מצפן, אך בלא אורך, הדרך נראית כה פתלתלה, תלולה וקשה.
כפי שגברים אשר לא חוו צירי לידה אולי אינם יודעים במה בדיוק מדובר, יתכן ומי שלא חווה אהבה טוטאלית כזו מימיו, לא יוכל להבין מה עמוק היגון.
למרות יסוריי הפרידה אשר נכפתה עלינו, אני אסירת תודה על שניתנה לי הזכות לחיות במחיצת מלאך.
היית אדם כה טוב ומטיב, שמח, מפרגן לזולת, חם, נדיב, מלא מרץ ואופטימיות, אנושי וטהור. מעולם לא עוללת רע לאיש.
דעתן, אך פתוח לשמוע השקפות נוספות, ידען שצמא לקלוט עוד ועוד, אך מעל ומעבר לכל - שופע אהבה וחמלה.
טייס אותו הדרכת בעבר במכינה של קורס טייס בנושא חי"ר והשרדות, סיפר לי לפני שנים רבות שהעריצו אותך. לא רק בזכות הרקע הצבאי שהיה לך (קורס קומנדו צנחנים, קצין סיוע אווירי, קצין תצפית קידמית וניסיון קרבי עשיר), אלא בזכות אישיותך הסוחפת, הכאריזמה והמנהיגות אשר הייתה טבועה באישיותך ומעצם העובדה ששימשת דוגמה אישית מבלי להישען על סמכות עקב היותך מפקד וקצין.
כאשר פגשתי בך לראשונה, "הכימיה" עשתה את שלה. כנערה בת 16, הוקסמתי מקצין הצנחנים יפה התואר, עז המבט, מלא המרץ והביטחון העצמי.
למחרת היכרותנו, קלטתי משהו עמוק יותר ששבה את ליבי.
בשעת לילה, התבוננת בחייליך אשר נרדמו מותשים בפוזות משונות, לאחר שבמשך יום כיפור איבטחו את הכותל המערבי. הם המתינו להסעה אשר הייתה אמורה להחזירם לבסיס.
ניבט מעיניך רוך אבהי למרות שהיית רק בן 22, ואז כיבית עבורם את האור על מנת להטיב את שנתם.
מאז התוודעתי למורכבותך: קשיחות עם רוך, רצינות ואחריות אשר דרו בכפיפה אחת עם יכולת להתלוצץ כילד, גאווה בתא המשפחתי שהקמת, אך מאידך צניעות בנושאים אחרים וכך עוד ועוד.
תמיד אמרת לי ולחבריך, ששנינו איננו תאומים זהים, שהרי כל אחד מאתנו הנו אישיות בפני עצמה, אך הגדרת אותנו כתאומים סיאמים - בלתי ניתנים להפרדה.
יד הגורל הפרידה ביננו. לו ניתנה לי הבחירה, הייתי מעדיפה מותי תחתיך דודו יקר שלי. אני מאמינה שהיית נושא את אובדני בכאב אומנם, אך בצורה אמיצה ממני, והיית מוסיף לפזר את הטוב שבך כבמטה קסם על כל סביבתך.
היית שורד. הרי היית כל כל חזק.
תמיד תמהתי על כך שבחור צעיר, שהגיע ממושב קטן ע"י אשקלון, מקום שהיה אז פרובינציה, הרגיש תוך פרק זמן כה קצר אזרח העולם הגדול.
כאילו הגלובוס פרוס לפניך והרשות נתונה.
בניגריה התקדמת מהר מבחינה מקצועית, אך תוך זמן קצר יחסית שאפת למצות עוד יכולות, ובחופשותיך מניגריה טסת לקניה, לטהרן ולמפרץ הפרסי על מנת לבדוק אפשרויות עבודה אחרות. הייתה לך מוטת כנפיים ענקית והגבהת עוף.
בהמשך, בשנת 1984, באוסטרליה, נקטעה כף ידך בתאונה וחוברה בניתוח ממושך. מאז היית פטור משירות מילואים.
כשפורסם פרוייקט "מתנדבי קו התפר" אשר גייס בין השאר גם כאלה שכבר היו מחוץ למעגל המשרתים במילואים, ניתן מענה לצורך שלך לתרום למאמץ הביטחוני.
נימקת רצונך להתנדב במכתב זה שכבר הקראתי בעבר.
בשפתך ובמילותך שלך באו לידי ביטוי אישיותך, יכולתך לתת ועקרונותיך המוסריים, ועל כן אני מבקשת לקוראו שוב:
____________________________
ביקשת להתנדב לצה"ל טרם נסיעתך המתוכננת לניגריה. כבר הזמנת כרטיס טיסה, קיבלת המלצות מגורמים אשר שימשת בעבורם יועץ פיננסי כמומחה לשוק ההון, ניהלת התכתבויות עם צ'יפים בניגריה, החלת לטפל בהקמת אתר אינטרנט, הנפקת כרטיס ביקור באנגלית ועוד.
אך לפני שעמדת לעשות למען ביתך, התנדבת לשירות מילואים.
שוב פרשת כנפיים דודו יקר ועמדת להמריא אל על, אלא שהפעם, תוך כדי הדגמת תרגולת לחיילים, ארע אסון שקטע חיי אדם מופלא.
הפעם דודו אהובי, המראת גבוה מידי לבלי שוב.
למרות שזה לא נשמע הירואי, האמת היא שלו ניתנה לנו הנבואה והיינו יודעים שעומדת להתרגש עלינו טרגדיה זו, היינו כולנו מוותרים על שירות מילואים זה.
על משקל דבריו של דודו אשר אמר: "אני מודע היטב לעובדה כי אין לנו ארץ אחרת", גם אנו מודעים היטב לעובדה כי אין לנו דודו אחר.
התלבטנו רבות בעניין הכיתוב על שלט ההנצחה המונח על קברו של דודו. כל השמטת מילה בטיוטות שהכנו, נדמתה לנו כגורעת מביטוי לפן מסוים באישיותו.
נאלצנו לתמצת לכדי מילים ספורות את כל שרצינו להביע.
בסופו של דבר כתבנו:
דודו לוי 25.11.1949-11.8.2003
דודו יחיד ומיוחד
מעיין מבעבע של טוב לב, חום אנושי,
נדיבות, מרץ ואופטימיות.
ים של ידע. אוקיינוס של אהבה.
כה חסרים אותך יפה המראה והנפש
נפלאתה אהבתך לנו
שלך באהבת אין קץ אלוף נעורי מאז ולעולם - עדנה
לנצח נתגעגע אליך אבא יר שלנו - שלהבת ונרי
אוהבת אותך דודו לי עד כלות נשמתי וחיי

עדנה
11.8.2004

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה