תפריט נגישות

סגן מרדכי מוטי רטר ז"ל

חייו ומותו של מוטי


מוטי נולד בראשל"צ בשנת 1953.
למד בבית הספר היסודי ה"ארי" בראשון, שם עשה חיל בלימודים.
אחרי כתה ח' החליט כנראה בהשפעת החברים - ללכת לפנמ"צ, אביו התנגד, אך מוטי בדרכו ובעקשנותו הצליח לשכנע את הוריו בצדקתו. לדברי אביו של מוטי כל הזמן היתה לו תחושה שמשהו עומד לקרות למוטי - אחרי מלחמת ששת הימים כשידע שקצינים רבים נהרגו במלחמה - אל רצה שמוטי ילך לפנימיה וגם כשצריך היה לחתום על הקבע של מוטי - היה הדבר כרוך במריבה גדולה בבית.
אחרי גמר בית הספר התיכון, חשב מוטי ללכת לקורס טיס הוא אומנם קבל זימון אך נתגלה אצלו פגם בעין והוא נפסל - מוטי התאכזב מאוד והחליט ללכת לשריון.
חיל השריון התאים למוטי יותר מלכל אחד אחר - הוא הצליח לכל אורך הדרך - והיה בין המצטיינים בקורסים השונים.
מוטי אהב את הטנקים וגם כמט"ק וכמ"מ נהג לטפל בעצמו בטנק ולעזור לחייליו בניקוי הכלי.
אחת מתכונות היסוד של מוטי היה טוב ליבו ומיזגו הטוב - אי אפשר היה שלא לאהוב אותו - כמ"מ ידע למצוא את שביל הזהב ולהיות חבר ומפקד כאחת.
גם החיילים וגם הקצינים אהבו והעריכו אותו מאוד. המג"ד של מוטי נהג לאמר שממנו יצא מפקד גדול!.
מוטי, היה סגור מאוד בבית, אהב את הבית, אהב להביא חברים כשהיו בקורסים קרוב לראשון נהג לארח בביתו את כל השריונרים מהפנמ"צ - היו ישנים על הרצפה ואוכלים את האוכל של אמא שמוטי אהב כל כך...
בפעם האחרונה היה בבית בראש השנה - ביום שעמד לחזור לצבא - השאיר את כל תעודותיו ומסמכיו השונים וכן את שעונו, כששאל אותו אביו לפשר הדבר מוטי חייך אליו ואמר: "אבא'לה, תהיה מלחמה" - אמר והלך...
ב-6.10 משפרצה המלחמה ישב גדודו של מוטי בגזרה הצפונית של התעלה.
פלוגתו של מוטי לחמה בגזרת מפרקת, גזרה הידועה בביצות הרבות המצויות בה.
כשהחלה המלחמה, ומטוסי האויב החלו לרדת על התעוז בו ישבה הפלוגה היה מוטי הראשון לתפוס את היוזמה בידיים, הוא שנתן את הפקודה לזוז והיה אף הראשון לירות לעבר המטוסים.
בשעות הראשונות של המלחמה מחלקתו של מוטי ירתה הן על כוחות חי"ר שבשטח והן לכוון "רמפות" האויב -
מספרים אנשי הצוות שלו: "בקשר שמענו כל הזמן על חברה שנהרגים ונפצעים מטח של סאג'רים נע לעברנו וארטילריה כבדה ירדה בכל מקום, מוטי הצליח לשמור על קור רוחו ולנווט אותנו באמנות בלתי רגילה, עשרות פעמים כמעט נפגענו ובזכות פקודותיו הבוטחות של מוטי לנהג הטנק הצלחנו להתחמק".
אומר רוני התותחן - "ברגעים הראשונים איבדתי את העשתונות, מוטי חש בכך ובשלוה הסביר לי על מבנה התותח על דרך כוונו וציודו - לרגע נדמה היה לי שאני נמצא בקורס תותחנות".
באחת הפעמים כשמוטי נתן פקודה לנהג לנוע שמאלה על מנת להתחמק מטיל נכנס הטנק לתוך ביצה והחל לשקוע, בשלב זה קבל מוטי רסיס מתחת לעינו ופניו התמלאו בדם. הוא כבר החל לתדרך את אנשי הצוות כיצד יסתדרו בלעדיו, אבל לבסוף צחק ואמר שזוהי סתם סריטה והמשיך להלחם. הוא קרא לסמל המחלקה לבוא לחלץ את הטנק השוקע, ירד מהטנק, חבר את שני הטנקים ואז קבל הטנק של דני סמל המחלקה פגיעה ישירה והחל בוער.
מוטי קפץ לתוך הטנק הבוער והצליח לחלץ את דני ואת אנדרי (שנפטר בו במקום מפצעיו) את השניים האחרים לא ניתן היה כבר לחלץ אף על פי שמוטי חזר מספר פעמים לטנק לבסוף לקח מוטי את דני שנשרף בצורה קשה ביותר, ונשאו על גבו החסון מספר קילומטרים רגלי, עד שפגש בטנק שעבר בשטח העלה עליו את דני - שפונה בהמשך לבי"ח שם הצילו את חייו.
בסוף הלילה הראשון ללחימה משנותר רק טנק אחד בפלוגה, עלה מוטי על הטנק יחד עם עוד שלושה קצינים אחרים מהגדוד. בטנק זה לחם עד שנפגע הטנק ונפגעו כל אנשי צוותו.
במשך חודשים היה בחזקת נעדר, הוריו קרוביו וחבריו קיוו שמוטי חי בשבי המצרים, ואז ב-22.3 נכנסו אנשי הרבנות לאזור "מכשיר" "המוטל" שנמצא על גבול הגזרה הצפונית והמרכזית שם נמצא הטנק שרוף.
מוטי נקבר ביום ראשון 31.3 ח' בניסן תשל"ד.
השם יקום דמו.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה